תפריט
זכור ושמור
שקף מספר 1
וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: (שמות פרק לא פסוק יג)
חז"ל למדו שפשטות המילים כי אני ה' מקדשכם הן הסבר לאות בין הקב"ה לביננו, ומכיוון שכך המילה "לדעת" מיותרת ולכן דרשו שהמילה לדעת באה ללמד, שהקב"ה אמר למשה להודיע לבני ישראל על המתנה שהוא נותן להם.
שקף מספר 2-3
הצבנו שאלה זו: מה אסור לעשות בשבת או בגרסה המרוככת שלה איך שומרים בשבת. כפתיח למצגת, כדי לחדד את ההבנה מהי השבת. התשובות שתקבלו לשאלה זו רבות ומגוונות, אך לצערנו מעט מהן תהיינה התשובות הנכונות.
סיבות רבות לטעויות, החל מחוסר הבנה במטרת השבת [יום מנוחה מטעמי רווחה או יום התבוננות רוחנית] או מהבנה מוטעה של המושג מלאכה.
מטרת השקף: להציף את התפיסות השונות כדי להבין את איזה תפיסות שוללת התשובה האמיתית.
שקף מספר 4
בשקף זה אנו רוצים לשלול את התשובה הראשונה האומרת שהגדרת האיסור בשבת, הוא האיסור להתאמץ.
הרמב"ם מונה בפרק כד מהלכות שבת כמה דברים שנאסרו רק מדרבנן אחד מהדברים הוא לרוץ בשבת ונימוקו כדי שלא יהיה הילוכך בחול כהילוכך בשבת. וממשיך מיד להבהיר שמכל מקום אין שום בעיה להתאמץ בשבת אף מאמץ גדול כמו לטפס לבור בעומק מאה אמה [כ50 מטר]. כלומר גם האיסור לרוץ אינו נובע מהמאמץ שבריצה, אלא מכך שזה דרך חול, אבל המאמץ כשלעצמו מותר.
שקף מספר 5
שקף זה בא לשלול את הגדרת איסור שבת, כאיסור לעשות כל דבר שימנע מאיתנו את הפנאי להתעסק בנושאים שברוח.
ברמב"ם אנו רואים שהדין לפנות את השבת לנושאים שברוח הוא דין דרבנן או מדברי הנביאים.
שקף מספר 6
בשקף זה אנו רוצים לשלול את התפיסה שאומרת שהגדרת איסור מלאכה בשבת הוא האיסור להרויח כסף.
הרמב"ם מבדיל בהלכה זו בין פועל שמקבל שכר יומי לבין פועל שמקבל שכר שנתי. מי שמקבל שכר יומי אסור לו לקבל שכר על יום השבת כי חכמים אסור לקבל שכר על יום השבת בפני עצמו. אך אם הוא מקבל שכר על שנה שלמה מותר לו לקבל גם שכר על שבת כי השכר על שבת מובלע בין שכר שאר הימים.
הרמב"ם דן שם לגבי אחת ההשלכות שנוצרות מדין זה והיא שמי שנשכר להיות שומר אם נשכר לפי ימים אסור לו לקבל שכר על שבת וממילא איננו מחוייב לשמור על החפץ בשבת ואם קרה לחפץ נזק איננו חייב באחריותו.
שקף מספר 7
בשקף זה בא לידי ביטוי אחד העקרונות השזורים במקומות רבים בפרשנותו של הרש"ר הירש. כל מקום בו מופיע שם של חפץ או של רעיון [שם עצם מופשט] צריך לבחון האם מילה זו מכילה שורש כל שהוא ולפיו לפרש את שם החפץ.
לדוגמה הרש"ר מספיק שקרבן נקרא כך, מכיוון שזו המצווה שיוצרת את הקרבה הגדולה ביותר בין האדם לאלוקיו. וגם כאן מפרש שהמקור של השם מלאכה הוא בשם מלאך.
רש"ר הירש שמות פרק כ
"לא – תעשה כל – מלאכה". אנשים תועים ומתעים חתרו תחת כל חוקת השבת ועיוותו את כל מושג השבת, בפרשם "מלאכה" כעבודה ועמל. הם פתחו בהכחשת השבועה שנשבעו אבותינו בסיני, ובמקום להיות נאמנים לשבועה – "להתאים את החיים לתורה" – הכריזו על סיסמה חדשה לתקופתם: "להתאים את התורה לחיים". אז שלחו ידם גם בחוקת השבת, היסוד הגדול שכל חיי ישראל עומדים עליו, וביקשו לפרשה כדרכם, בהתאם לצורכי החיים. לא היה איכפת להם אם אמנם יש יסוד כלשהו לפירוש כזה בתורה. הם הכריזו על השבת כעל יום של מנוחת הגוף, שניתן לנו כדי שהרוח תהיה יותר פנויה לעבודת ה', כביכול, ובהתאם לכך פירשו את איסור "מלאכה" כאיסור של "עבודת עמל", דהיינו עבודה שיש בה משום מאמץ גופני, ולא דקדקו אף לפי שיטתם, שהרי יש גם עמל שבעבודת הרוח. אמרו: רק עבודה שיש בה משום מאמץ גופני אסורה בשבת, ולא נאסרה עבודה קלה או עבודה הנעשית במסגרת פעילות רוחנית. והנה הושלמה "התאמת התורה לחיים".
ברם, אין רמז בתורה שעיקר מצות השבת הוא יותר מן השביתה מכל "מלאכה", כביכול שביתת המלאכה אינה אלא אמצעי למטרה אחרת. בכל מקום נאמר כי "שביתה ממלאכה" היא היא עיקר השבת, ובכל מקום נאמר כי עשיית מלאכה היא חילול שבת. אין השבת מתחללת על – ידי מי שאינו הולך לבית הכנסת ביום זה כדי להתפלל עם הציבור או כדי לשמוע את דרשת הרב וכיוצא באלה, אלא על – ידי מי שעושה בו מלאכה: "כל – העשה מלאכה ביום השבת מות יומת" (להלן לא, טו).
מקושש – העצים המסכן הובא לדין מבלי שנעשתה תחילה חקירה, אם אולי כבר התפלל בבית הכנסת ושמע את הדרשה ובכך קיים את מצות השבת כל צורכו, או שמא רצה להשתמש בעצים לצורך הכנת סעודת השבת. הוא קושש עצים, כלומר, הוא אסף את מוצרי הטבע וכינס אותם מאדמת גדילתם הטבעית אל תחום בעלות האדם, או שנטל אותם ברשות הרבים והעבירם במרחק של ארבע אמות – קיצורו של דבר: הוא עשה "מלאכה", ודי היה בזה לגזור דינו למות (עי' פי' במדבר טו, לב). מושג ה"מלאכה" אינו כולל אף את המאמץ הגופני כאחת מתכונותיו העיקריות. "מלאכה" נזכרת במקרא בקרוב למאתיים מקומות, ובשום מקום אין רמז לעבודה מאומצת, והרי גם עבודת הפרך במצרים לא נקראה "מלאכה" בשום מקום. אלא נראה כי בכל מקום תכונתה העיקרית של "מלאכה" אינה עמל גופני בשיעור קטן או גדול, כי אם "מלאכת מחשבת" – ביצוע מחושב ונבון של כוונה מסוימת ("מלאכה" מלשון "מלאך" – עי' פי' לעיל פסוק ט).
לפיכך, גם בלא שנדע פירוש התורה שבעל פה צריכים אנחנו לומר, כי משמעה הפשוט של המלה הזאת, ועדותם של מאות המקראות שהיא נזכרת בהם, מכריזים ואומרים: "לא – תעשה כל – מלאכה" – לא תפעל שום פעולה שיש עמה יצירה כלשהי! לא תוציא אל הפועל את כוונתך לגבי חפץ כלשהו, לא תעשה שום חפץ לנושא מחשבתך ותכליתך; כללו של דבר: לא תייצר דבר, לא תעשה "מלאכת מחשבת"! יתירה מזו, אלמלא פירושה המבהיר והמצמצם של התורה שבעל פה, היינו אולי באים לכלל סברה שמושג המלאכה כללי ומקיף עוד יותר והיינו מחילים אותו על כל מעשה שיש בו משום ביצוע מחשבתנו לגבי כל דבר ודבר. דוקא התורה שבעל פה היא אשר מלמדת אותנו את המושג המדויק והמילולי של "מלאכה", דהיינו "עשיית מלאכה", הפיכת כל חומר ל"שליח" שבאמצעותו נהפוך את מחשבתנו למעשה.
וכך מתגלה מושג עשיית המלאכה כתכונתו העיקרית של איסור מלאכה בשבת על פי ההלכה. פעולה יוצרת אסורה בשבת ולא פעולה הרסנית: "כל המקלקלין פטורין, והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן", קלקול הבא לתקן – מלאכה הוא (שבת קה ע"ב). המלאכה צריכה להיעשות בכוונה תחילה ולא "דבר שאין מתכוין" (שם מא ע"ב), ולא עוד אלא הכוונה צריכה להיות אל התוצר העיקרי של המלאכה היוצרת, ולא "מלאכה שאינה צריכה לגופה" כגון "החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה" (שם עג ע"ב).
המלאכה צריכה להיעשות כדרכה ולא "כלאחר יד" (שבת קנג ע"ב), ובעשייתה צריך אפוא האדם להשתמש במלוא תבונתו. בכל אלה מתגלה היסוד העיקרי של מלאכה האסורה בשבת: מימוש המחשבה, ולא מאמץ הגוף במידה קטנה או גדולה. אמנם כן, גם עבודה מאומצת, "עובדא דחול" וכו', אסורה בשבת, אך דבר זה אינו בכלל המושג של איסור מלאכה:
שקף מספר 8
האבן עזרא טוען שכל השינויים שבין הדברות שבחומש שמות לדברות שבחומש דברים אינם באים להוסיף או לגרוע, אלא כך היא דרכם של הכותבים לכתוב בשינויי לשון ואין סיבת השינוי, שינוי במשמעות הנאמר.
אמנם אנו נלך לפי הפירושים שכן רואים משמעות בשינויים. [למעוניינים צרפנו את דברי האבן עזרא הנוגעים לפרשנות דברה זו (השמטנו קטעים הנוגעים לדברות אחרות)]
אבן עזרא שמות פרק כ
והנה ראינו, כי מתחלת אנכי ועד סוף, את אשר ישא את שמו לשוא, אין שנוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום. בראשונה זכור, ובשנית שמור, גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונה ובהמתך, ובשניה תוספת ושורך וחמורך. והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואמר עוד, על כן ברך ה' את יום השבת. ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת … וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה, שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם, ואיננו כן, כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס.
והנה נודה, כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית, והנה מה נעשה באותם הפסוקים, אם נאמרו בבת אחת, כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה, איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה, כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך…והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה על יד משה יש למקצתו דמיון, והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו, כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע. והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות, ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה, אם נאמר פלא היה, שנאמר זכור ושמור בבת אחת, איך תשמע האזן. ואם נאמר, גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות, למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל, שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ואל תחמד אשת רעך, גם ההפוכים.
ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות, הייתי מחריש, ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל. אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות….הנה אמר אליעזר הגמאיני נא. והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור, וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הריחים… והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן, ומשה אמר תכלת וארגמן …וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר…ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות.
דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה, יט), ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים כן אמרם השם כלם. ….ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ברא' כז, ד), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי (שם שם, ז), כמו בטרם אמות. א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'.
התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה'. והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני ה', והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני, ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך. ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (שמות כ ח) עד ויקדשהו (שמות כ יא).
שקף מספר 9
שקף זה נועד לחדד את שאלתו של המלבי"ם – בדרך כלל כשהתורה רוצה שנזכור משהו היא עושה אותו דרך מעשה דומה למעשה שרוצה שנזכור.
את הסוכות שישבנו ביציאת מצרים זוכרים על ידי ישיבה בסוכה, את החפזון שיצאנו ממצרים זוכרים על ידי המצות שאכלו בני ישראל כי לא הספיק בצקם להחמיץ, וכן את הזכרון לשחרור מבית עבדים אנו זוכרים על ידי השביתה מהמלאכה.
בשונה מהם את זכירת בריאת העולם אנו זוכרים על ידי השבתה ממלאכה, האם לא היה ראוי שנזכור את הבריאה על ידי יצירה?
שקף מספר 10
המלבי"ם עונה תשובה לשאלה מהשקף הקודם.
איזה תפיסה אנו באים לשלול כשאנו אומרים שהאלוקים ברא את העולם?
[להגיד שלא אלוקים ברא את העולם אלא ישות אחרות בראה אותו, זה בעצם להגיד שגם אתה מאמין שיש בורא רק קורא לו אחרת כך שלא את התפיסה הזאת אנו באים לשלול].
התפיסה שאנו באים לשלול היא לומר שהעולם נוצר יש מאין לבדו, בלי שום סיבה וללא שום תכלית. ההוכחה שתפיסה זו אינה נכונה היא, שאם נניח שיש אפשרות לבריאה יש מאין, אם כן למה מאז בריאת העולם לא נתקלנו שוב בתופעה כזו של יצירת יש מאין, [מאין מוחלט, כל הדברים שנוצרים היום הם מחומרים קיימים כבר]. בשבת אנו מעידים שהעולם נברא על ידי מתכנן ולמטרה מסוימת, ההוכחה לכך היא שברגע שנוצר מה שמביא אותנו לתכלית הבריאה נעצרה באופן מוחלט לכן שביתת הבורא היא המעידה שהוא יצר את מה שיצר.
שקף מספר 11
הרמב"ם במורה נבוכים תמה האם יש שתי תכליתות מקבילות לשבת, האחת זכר לבריאת העולם והשניה זכר ליציאת מצרים.
ולכן הוא אומר שעיקר שביתת השבת היא זכר ליציאת מצרים והשחרור מהעבדות, אך אם כך לא היה אמור להיות עונש כה חמור למחלל השבת, עונש זה מראה שאין תכליתה להזכיר רק יציאת מצרים אלא להזכיר גם את העיקר הגדול שהוא בריאת העולם.
שקף מספר 12
למרות שיש שינויים רבים בין הדברות הראשונות לשניות רק על השינוי בין זכור לשמור אומר המדרש "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו" מה המשמעות של אמירה זו.
הבאנו לעיל את דברי האבן עזרא באריכות על השינויים בין הדברות אך נצטט כאן שוב רק קטע קצר מהם [מומלץ לעיין בכל דבריו] וכך הוא שואל "והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה"
המדרש מביא 4 דוגמאות של דברים שעליהם הוא אומר שנאמרו בדבור אחד. שלשה מהדברים הן צמדים של מצוות שלכאורה סותרות אחת את השניה.
הציווי על שמירת שבת שסותר לכאורה את מצוות קרבן התמיד של שבת [אסור בשבת לשחוט ולעלות בשר על אש].
האיסור להתחתן עם אשת האח גם אחרי מות האח לעומת מצוות הייבום המצווה את אחי המת לשאת את אשת אחיו.
האיסור ללבוש שעטנז מול הציווי ללבוש ציצת על בגד פשתן למרות שחוטי הציצית עשויים מצמר.
ולפי זה המשמעות של "בדבור אחד נאמרו" כוונתו שבאמת אין סתירה בין הציווים, הפוך בסתירה שלכאורה בין שני הדברים מסתתרת האמת, והוא שהמכנה המשותף הוא רצון ה' – כלומר הבעיה בנישואין עם אשת האח היא כי אין רצונו של אלוקים בנישואים אלו ולא בעיה פיזית או אנרגטית כלשהי ולכן במקום מסוימים הם אסורים באיסור חמור ובמקרה דומה להם הם מותרים ואף עשייתם היא מצווה. וכן בשתי הדוגמאות האחרות].
אם אכן נכונים הדברים אם כן גם גם במקרה הראשון – שמור וזכור – נצטרך להבין שהכוונה היא שלכאורה יש סתירה בין הציווי לשמור לציווי לזכור – ועל זה אומר המדרש שבדבור אחד נאמרו, אך מה היא הסתירה?
שקף מספר 13
התשובה לכך היא: בריאת העולם מציינת את הסדר שהטביע אלוקים בעולם – חוקי הטבע. יציאת מצריים מסמלת את שבירת חוקי הטבע – עשרת המכות, קריעת ים סוף וכל הניסים שהיו שם. לכאורה אירועים סותרים אחד את השני העלולים לגרום לחשוב ששתי ישויות נוגדות פעלו כאן אחת יצרה את הטבע והשניה שברה את הכללים, זה שאמר המדרש "בדבור אחד נאמרו" כלומר כמו שבמצוות הנ"ל הסתירה מגלה לנו אמת פנימית עמוקה יותר גם כאן.
הסתירה ביניהם מגלה שהאלוקים הוא שברא את העולם אך לא בגלל שהיה מוכרח כך מחמת טבעו או כל סיבה אחרת אלא משום שכך רצונו ולכן ברצונו מתנהל העולם כסדרו וברצונו העולם פועל שלא כטבעו.
[המלבי"ם מוסיף שמכך שהשמירה שמראה על בריאת העולם נמצאת דווקא בדברות השניות והזכור שמראה על המנוחה מעבדות נמצאת בראשונות היא זו שמכריחה אותנו להבין שבדבור אחד נאמרו]
שקף מספר 14
***
זכור ושמור
שקף מספר 1
וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם: (שמות פרק לא פסוק יג)
חז"ל למדו שפשטות המילים כי אני ה' מקדשכם הן הסבר לאות בין הקב"ה לביננו, ומכיוון שכך המילה "לדעת" מיותרת ולכן דרשו שהמילה לדעת באה ללמד, שהקב"ה אמר למשה להודיע לבני ישראל על המתנה שהוא נותן להם.
שקף מספר 2-3
הצבנו שאלה זו: מה אסור לעשות בשבת או בגרסה המרוככת שלה איך שומרים בשבת. כפתיח למצגת, כדי לחדד את ההבנה מהי השבת. התשובות שתקבלו לשאלה זו רבות ומגוונות, אך לצערנו מעט מהן תהיינה התשובות הנכונות.
סיבות רבות לטעויות, החל מחוסר הבנה במטרת השבת [יום מנוחה מטעמי רווחה או יום התבוננות רוחנית] או מהבנה מוטעה של המושג מלאכה.
מטרת השקף: להציף את התפיסות השונות כדי להבין את איזה תפיסות שוללת התשובה האמיתית.
שקף מספר 4
בשקף זה אנו רוצים לשלול את התשובה הראשונה האומרת שהגדרת האיסור בשבת, הוא האיסור להתאמץ.
הרמב"ם מונה בפרק כד מהלכות שבת כמה דברים שנאסרו רק מדרבנן אחד מהדברים הוא לרוץ בשבת ונימוקו כדי שלא יהיה הילוכך בחול כהילוכך בשבת. וממשיך מיד להבהיר שמכל מקום אין שום בעיה להתאמץ בשבת אף מאמץ גדול כמו לטפס לבור בעומק מאה אמה [כ50 מטר]. כלומר גם האיסור לרוץ אינו נובע מהמאמץ שבריצה, אלא מכך שזה דרך חול, אבל המאמץ כשלעצמו מותר.
שקף מספר 5
שקף זה בא לשלול את הגדרת איסור שבת, כאיסור לעשות כל דבר שימנע מאיתנו את הפנאי להתעסק בנושאים שברוח.
ברמב"ם אנו רואים שהדין לפנות את השבת לנושאים שברוח הוא דין דרבנן או מדברי הנביאים.
שקף מספר 6
בשקף זה אנו רוצים לשלול את התפיסה שאומרת שהגדרת איסור מלאכה בשבת הוא האיסור להרויח כסף.
הרמב"ם מבדיל בהלכה זו בין פועל שמקבל שכר יומי לבין פועל שמקבל שכר שנתי. מי שמקבל שכר יומי אסור לו לקבל שכר על יום השבת כי חכמים אסור לקבל שכר על יום השבת בפני עצמו. אך אם הוא מקבל שכר על שנה שלמה מותר לו לקבל גם שכר על שבת כי השכר על שבת מובלע בין שכר שאר הימים.
הרמב"ם דן שם לגבי אחת ההשלכות שנוצרות מדין זה והיא שמי שנשכר להיות שומר אם נשכר לפי ימים אסור לו לקבל שכר על שבת וממילא איננו מחוייב לשמור על החפץ בשבת ואם קרה לחפץ נזק איננו חייב באחריותו.
שקף מספר 7
בשקף זה בא לידי ביטוי אחד העקרונות השזורים במקומות רבים בפרשנותו של הרש"ר הירש. כל מקום בו מופיע שם של חפץ או של רעיון [שם עצם מופשט] צריך לבחון האם מילה זו מכילה שורש כל שהוא ולפיו לפרש את שם החפץ.
לדוגמה הרש"ר מספיק שקרבן נקרא כך, מכיוון שזו המצווה שיוצרת את הקרבה הגדולה ביותר בין האדם לאלוקיו. וגם כאן מפרש שהמקור של השם מלאכה הוא בשם מלאך.
רש"ר הירש שמות פרק כ
"לא – תעשה כל – מלאכה". אנשים תועים ומתעים חתרו תחת כל חוקת השבת ועיוותו את כל מושג השבת, בפרשם "מלאכה" כעבודה ועמל. הם פתחו בהכחשת השבועה שנשבעו אבותינו בסיני, ובמקום להיות נאמנים לשבועה – "להתאים את החיים לתורה" – הכריזו על סיסמה חדשה לתקופתם: "להתאים את התורה לחיים". אז שלחו ידם גם בחוקת השבת, היסוד הגדול שכל חיי ישראל עומדים עליו, וביקשו לפרשה כדרכם, בהתאם לצורכי החיים. לא היה איכפת להם אם אמנם יש יסוד כלשהו לפירוש כזה בתורה. הם הכריזו על השבת כעל יום של מנוחת הגוף, שניתן לנו כדי שהרוח תהיה יותר פנויה לעבודת ה', כביכול, ובהתאם לכך פירשו את איסור "מלאכה" כאיסור של "עבודת עמל", דהיינו עבודה שיש בה משום מאמץ גופני, ולא דקדקו אף לפי שיטתם, שהרי יש גם עמל שבעבודת הרוח. אמרו: רק עבודה שיש בה משום מאמץ גופני אסורה בשבת, ולא נאסרה עבודה קלה או עבודה הנעשית במסגרת פעילות רוחנית. והנה הושלמה "התאמת התורה לחיים".
ברם, אין רמז בתורה שעיקר מצות השבת הוא יותר מן השביתה מכל "מלאכה", כביכול שביתת המלאכה אינה אלא אמצעי למטרה אחרת. בכל מקום נאמר כי "שביתה ממלאכה" היא היא עיקר השבת, ובכל מקום נאמר כי עשיית מלאכה היא חילול שבת. אין השבת מתחללת על – ידי מי שאינו הולך לבית הכנסת ביום זה כדי להתפלל עם הציבור או כדי לשמוע את דרשת הרב וכיוצא באלה, אלא על – ידי מי שעושה בו מלאכה: "כל – העשה מלאכה ביום השבת מות יומת" (להלן לא, טו).
מקושש – העצים המסכן הובא לדין מבלי שנעשתה תחילה חקירה, אם אולי כבר התפלל בבית הכנסת ושמע את הדרשה ובכך קיים את מצות השבת כל צורכו, או שמא רצה להשתמש בעצים לצורך הכנת סעודת השבת. הוא קושש עצים, כלומר, הוא אסף את מוצרי הטבע וכינס אותם מאדמת גדילתם הטבעית אל תחום בעלות האדם, או שנטל אותם ברשות הרבים והעבירם במרחק של ארבע אמות – קיצורו של דבר: הוא עשה "מלאכה", ודי היה בזה לגזור דינו למות (עי' פי' במדבר טו, לב). מושג ה"מלאכה" אינו כולל אף את המאמץ הגופני כאחת מתכונותיו העיקריות. "מלאכה" נזכרת במקרא בקרוב למאתיים מקומות, ובשום מקום אין רמז לעבודה מאומצת, והרי גם עבודת הפרך במצרים לא נקראה "מלאכה" בשום מקום. אלא נראה כי בכל מקום תכונתה העיקרית של "מלאכה" אינה עמל גופני בשיעור קטן או גדול, כי אם "מלאכת מחשבת" – ביצוע מחושב ונבון של כוונה מסוימת ("מלאכה" מלשון "מלאך" – עי' פי' לעיל פסוק ט).
לפיכך, גם בלא שנדע פירוש התורה שבעל פה צריכים אנחנו לומר, כי משמעה הפשוט של המלה הזאת, ועדותם של מאות המקראות שהיא נזכרת בהם, מכריזים ואומרים: "לא – תעשה כל – מלאכה" – לא תפעל שום פעולה שיש עמה יצירה כלשהי! לא תוציא אל הפועל את כוונתך לגבי חפץ כלשהו, לא תעשה שום חפץ לנושא מחשבתך ותכליתך; כללו של דבר: לא תייצר דבר, לא תעשה "מלאכת מחשבת"! יתירה מזו, אלמלא פירושה המבהיר והמצמצם של התורה שבעל פה, היינו אולי באים לכלל סברה שמושג המלאכה כללי ומקיף עוד יותר והיינו מחילים אותו על כל מעשה שיש בו משום ביצוע מחשבתנו לגבי כל דבר ודבר. דוקא התורה שבעל פה היא אשר מלמדת אותנו את המושג המדויק והמילולי של "מלאכה", דהיינו "עשיית מלאכה", הפיכת כל חומר ל"שליח" שבאמצעותו נהפוך את מחשבתנו למעשה.
וכך מתגלה מושג עשיית המלאכה כתכונתו העיקרית של איסור מלאכה בשבת על פי ההלכה. פעולה יוצרת אסורה בשבת ולא פעולה הרסנית: "כל המקלקלין פטורין, והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן", קלקול הבא לתקן – מלאכה הוא (שבת קה ע"ב). המלאכה צריכה להיעשות בכוונה תחילה ולא "דבר שאין מתכוין" (שם מא ע"ב), ולא עוד אלא הכוונה צריכה להיות אל התוצר העיקרי של המלאכה היוצרת, ולא "מלאכה שאינה צריכה לגופה" כגון "החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה" (שם עג ע"ב).
המלאכה צריכה להיעשות כדרכה ולא "כלאחר יד" (שבת קנג ע"ב), ובעשייתה צריך אפוא האדם להשתמש במלוא תבונתו. בכל אלה מתגלה היסוד העיקרי של מלאכה האסורה בשבת: מימוש המחשבה, ולא מאמץ הגוף במידה קטנה או גדולה. אמנם כן, גם עבודה מאומצת, "עובדא דחול" וכו', אסורה בשבת, אך דבר זה אינו בכלל המושג של איסור מלאכה:
שקף מספר 8
האבן עזרא טוען שכל השינויים שבין הדברות שבחומש שמות לדברות שבחומש דברים אינם באים להוסיף או לגרוע, אלא כך היא דרכם של הכותבים לכתוב בשינויי לשון ואין סיבת השינוי, שינוי במשמעות הנאמר.
אמנם אנו נלך לפי הפירושים שכן רואים משמעות בשינויים. [למעוניינים צרפנו את דברי האבן עזרא הנוגעים לפרשנות דברה זו (השמטנו קטעים הנוגעים לדברות אחרות)]
אבן עזרא שמות פרק כ
והנה ראינו, כי מתחלת אנכי ועד סוף, את אשר ישא את שמו לשוא, אין שנוי בין שתי הפרשיות. ומתחלת זכור עד סוף עשרת הדברים, שנוי בכל מקום. בראשונה זכור, ובשנית שמור, גם שם באחרונה תוספת כאשר צוך ה' אלהיך. בראשונה ובהמתך, ובשניה תוספת ושורך וחמורך. והקשה מכל אלה, כי בראשונה כתוב טעם שבת, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ואמר עוד, על כן ברך ה' את יום השבת. ואלה הפסוקים אינם כתובים בשנית, רק טעם אחר, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ואמר באחרונה, על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת … וכאשר חפשנו בדברי חז"ל מה אמרו על ככה, מצאנו שאמרו זכור ושמור בדבור אחד נאמרו. וזה הדבור קשה מכל הקושיות שהוא לנו כאשר אפרש. וחלילה חלילה, שאומר שלא דברו נכונה, כי דעתינו נקלה כנגד דעתם. רק אנשי דורינו יחשבו כי דבריהם כמשמעם, ואיננו כן, כאשר אפרש בסוף אחר שאזכיר הקושיות. ובאחרונה אפרש הדרך הישרה להסיר כל הקושיות והשאלות שבפרשה הזאת. ולא יתכן שיאמר זכור ושמור בבת אחת רק במעשה נס.
והנה נודה, כי גם כאן יש לשאול, למה לא נכתב בראשונה זכור ושמור, וגם כן בשנית, והנה מה נעשה באותם הפסוקים, אם נאמרו בבת אחת, כמו זכור ושמור, ולמה לא הזכירו זה חז"ל, כי יותר יש לתמוה, איך נאמרו במעשה נס פסוקים רבים בבת אחת ואין טעמם שוה, כמו שתי מלות שטעמם אחד ושוה שתהיינה נאמרות בבת אחת. ואיך יאמר השם, כאשר צוך ה' אלהיך…והקשה מכל מה שהזכרתי, כי כל פלא שנעשה על יד משה יש למקצתו דמיון, והמשכיל יבין. והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה, ואפילו מלה אחת כמו זכור, אם לא ישמע הזי"ן לפני הכ"ף והרי"ש לא יבין מה דבר המדבר. והנה ידענו, כי הרגשת העין נכבדת מהרגשת האזן, כי ידענו בראיות גמורות כי רגע הראות הברק לעין הוא רגע הרעם, רק העין ראתה מרחוק, והאויר מביא הקול אל האזן, והליכתו לאט ולא יגיע אל האזן רק אחר עבור הרגע. והאותיות שהאדם מדבר בם, דמותם נכתב באויר על דרך מוצאם מהחמשה מקומות, ולא על דרך המכתב שהוא ביד בן אדם, והנה כל אות הזי"ן נכנס באזן קודם כ"ף וי"ו רי"ש. והנה, אם נאמר פלא היה, שנאמר זכור ושמור בבת אחת, איך תשמע האזן. ואם נאמר, גם פלא היה שתשמע האזן שתי מלות בבת אחת, שלא כמנהגה לשמוע שתי אותיות, למה לא הזכירו זה חכמים ז"ל, שהוא כבד מן הדבור בבת אחת. ומה נעשה בקושיות הנשארות משנוי הפסוקים שאין טעמם אחד כמו זכור ושמור, והכתוב בשנייה ולא בראשונה, גם איך נתקן לא תחמד בית רעך, עם ואל תחמד אשת רעך, גם ההפוכים.
ולא אוכל לפרש לך כל אלה עד שאפרש לך מוסר דרך לשון הקדש. והשם הוא עדי, ויודע סודי, כי לולי שהוצרכתי לפרש אלה הקושיות, הייתי מחריש, ולפני שאפרש אתקן דברי חז"ל. אמר אברהם המחבר. משפט אנשי לשון הקדש פעם יבארו דבורם באר היטיב, ופעם יאמרו הצורך במלות קצרות, שיוכל השומע להבין טעמם. ודע, כי המלות הם כגופות, והטעמים הם כנשמות, והגוף לנשמה, הוא כמו כלי, על כן משפט כל החכמים בכל לשון שישמרו הטעמים, ואינם חוששים משנוי המלות, אחר שהם שוות בטעמן, והנה אתן לך דמיונות….הנה אמר אליעזר הגמאיני נא. והוא אמר: ואומר אליה השקיני נא. אמר משה בכור השבי אשר בבית הבור, וכתוב: בכור השפחה אשר אחר הריחים… והכלל, כל דבר שנוי, כמו חלום פרעה, ונבוכדנצר, ואחריהם רבים תמצא מלות שונות, רק הטעם שוה. וכאשר אמרתי לך שפעם יאחזו דרך קצרה, ופעם ארוכה, כך יעשו פעמים להוסיף אות משרת, או לגרוע אותו, והדבר שוה. אמר השם ותכלת וארגמן, ומשה אמר תכלת וארגמן …וכאלה רבים, ושניהם נכונים, כי הכתוב בלא וי"ו אחז דרך קצרה, ולא יזיק, גם הכתוב בוי"ו לא יזיק, בעבור שהוסיף לבאר…ועתה אפרש לך השאלות הנזכרות.
דע, כי עשרת הדברים, כאשר הם כתובים בפרשה הזאת, השם אמרם כולם, כי כתוב וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. ותחלתם אנכי וסופם וכל אשר לרעך. וגם משה אמר כאשר הזכיר עשרת הדברים בשנית, את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם (דבר' ה, יט), ואין הפסק ביניהם. ועוד, כאשר נכתבו כולם באצבע אלהים כן אמרם השם כלם. ….ועתה אדבר על זכור ושמור. דע, כי הטעמים הם שמורים לא המלות. והנה יצחק אבינו אמר לעשו, בעבור תברכך נפשי בטרם אמות (ברא' כז, ד), ורבקה אמרה ליעקב, ששמעה שאמר ואברכך לפני ה' לפני מותי (שם שם, ז), כמו בטרם אמות. א"כ מה טעם להוסיף לפני ה'.
התשובה, היא ידעה כי יצחק נביא לה'. והברכה שיברך בדרך נבואה היא, על כן אמרה ליעקב לפני ה', והנה היא כמו מפרשת טעם הברכה. וככה עשה משה, כי עשרת הדברים הכתובים בפרשה הזאת דברי השם בלי תוספת ומגרעת, והם לבדם הכתובים על לוחות הברית. לא כאשר אמר הגאון, כי זכור הוא בלוח האחד, ושמור בלוח השני, ועשרת הדברים הכתובים בפ' ואתחנן הם דברי משה. והראיה הגמורה ששם כתוב פעמים כאשר צוך ה' אלהיך. ודע, כי באחרית מוח הראש הוא הזכירה, והמקום מקום משמרת הצורות. והנה הזכירה כוללת השמירה. וטעם זכור שיזכור כל יום אי זה יום הוא מהשבוע, וכל זה בעבור שישמור היום השביעי שלא יעשה בו מלאכה. והנה טעם הזכירה היא השמירה. וכאשר אמר השם זכור, הבינו כל השומעים כי טעמו כמו שמור, כאילו בבת אחת נאמרו. ולא הוצרך משה להזכיר בשנית טעם כי ששת ימים עשה ה', כי בתחלה אמר כאשר צוך ה' אלהיך, כאילו אומר ככתוב בתורתך בדבור זכור (שמות כ ח) עד ויקדשהו (שמות כ יא).
שקף מספר 9
שקף זה נועד לחדד את שאלתו של המלבי"ם – בדרך כלל כשהתורה רוצה שנזכור משהו היא עושה אותו דרך מעשה דומה למעשה שרוצה שנזכור.
את הסוכות שישבנו ביציאת מצרים זוכרים על ידי ישיבה בסוכה, את החפזון שיצאנו ממצרים זוכרים על ידי המצות שאכלו בני ישראל כי לא הספיק בצקם להחמיץ, וכן את הזכרון לשחרור מבית עבדים אנו זוכרים על ידי השביתה מהמלאכה.
בשונה מהם את זכירת בריאת העולם אנו זוכרים על ידי השבתה ממלאכה, האם לא היה ראוי שנזכור את הבריאה על ידי יצירה?
שקף מספר 10
המלבי"ם עונה תשובה לשאלה מהשקף הקודם.
איזה תפיסה אנו באים לשלול כשאנו אומרים שהאלוקים ברא את העולם?
[להגיד שלא אלוקים ברא את העולם אלא ישות אחרות בראה אותו, זה בעצם להגיד שגם אתה מאמין שיש בורא רק קורא לו אחרת כך שלא את התפיסה הזאת אנו באים לשלול].
התפיסה שאנו באים לשלול היא לומר שהעולם נוצר יש מאין לבדו, בלי שום סיבה וללא שום תכלית. ההוכחה שתפיסה זו אינה נכונה היא, שאם נניח שיש אפשרות לבריאה יש מאין, אם כן למה מאז בריאת העולם לא נתקלנו שוב בתופעה כזו של יצירת יש מאין, [מאין מוחלט, כל הדברים שנוצרים היום הם מחומרים קיימים כבר]. בשבת אנו מעידים שהעולם נברא על ידי מתכנן ולמטרה מסוימת, ההוכחה לכך היא שברגע שנוצר מה שמביא אותנו לתכלית הבריאה נעצרה באופן מוחלט לכן שביתת הבורא היא המעידה שהוא יצר את מה שיצר.
שקף מספר 11
הרמב"ם במורה נבוכים תמה האם יש שתי תכליתות מקבילות לשבת, האחת זכר לבריאת העולם והשניה זכר ליציאת מצרים.
ולכן הוא אומר שעיקר שביתת השבת היא זכר ליציאת מצרים והשחרור מהעבדות, אך אם כך לא היה אמור להיות עונש כה חמור למחלל השבת, עונש זה מראה שאין תכליתה להזכיר רק יציאת מצרים אלא להזכיר גם את העיקר הגדול שהוא בריאת העולם.
שקף מספר 12
למרות שיש שינויים רבים בין הדברות הראשונות לשניות רק על השינוי בין זכור לשמור אומר המדרש "שמור וזכור בדבור אחד נאמרו" מה המשמעות של אמירה זו.
הבאנו לעיל את דברי האבן עזרא באריכות על השינויים בין הדברות אך נצטט כאן שוב רק קטע קצר מהם [מומלץ לעיין בכל דבריו] וכך הוא שואל "והנה זה הדבר הפלא ופלא, שהשם דבר זכור ושמור בבת אחת, והיה ראוי להיות זה כתוב ומפורש בתורה יותר מכל האותות והמופתים שנכתבו. ואם אמרנו אין דיבור השם כדיבור כל אדם. הנה איך הבינו ישראל דבור השם, כי האדם אם ישמע זכור ושמור בבת אחת לא יבין לא זה ולא זה"
המדרש מביא 4 דוגמאות של דברים שעליהם הוא אומר שנאמרו בדבור אחד. שלשה מהדברים הן צמדים של מצוות שלכאורה סותרות אחת את השניה.
הציווי על שמירת שבת שסותר לכאורה את מצוות קרבן התמיד של שבת [אסור בשבת לשחוט ולעלות בשר על אש].
האיסור להתחתן עם אשת האח גם אחרי מות האח לעומת מצוות הייבום המצווה את אחי המת לשאת את אשת אחיו.
האיסור ללבוש שעטנז מול הציווי ללבוש ציצת על בגד פשתן למרות שחוטי הציצית עשויים מצמר.
ולפי זה המשמעות של "בדבור אחד נאמרו" כוונתו שבאמת אין סתירה בין הציווים, הפוך בסתירה שלכאורה בין שני הדברים מסתתרת האמת, והוא שהמכנה המשותף הוא רצון ה' – כלומר הבעיה בנישואין עם אשת האח היא כי אין רצונו של אלוקים בנישואים אלו ולא בעיה פיזית או אנרגטית כלשהי ולכן במקום מסוימים הם אסורים באיסור חמור ובמקרה דומה להם הם מותרים ואף עשייתם היא מצווה. וכן בשתי הדוגמאות האחרות].
אם אכן נכונים הדברים אם כן גם גם במקרה הראשון – שמור וזכור – נצטרך להבין שהכוונה היא שלכאורה יש סתירה בין הציווי לשמור לציווי לזכור – ועל זה אומר המדרש שבדבור אחד נאמרו, אך מה היא הסתירה?
שקף מספר 13
התשובה לכך היא: בריאת העולם מציינת את הסדר שהטביע אלוקים בעולם – חוקי הטבע. יציאת מצריים מסמלת את שבירת חוקי הטבע – עשרת המכות, קריעת ים סוף וכל הניסים שהיו שם. לכאורה אירועים סותרים אחד את השני העלולים לגרום לחשוב ששתי ישויות נוגדות פעלו כאן אחת יצרה את הטבע והשניה שברה את הכללים, זה שאמר המדרש "בדבור אחד נאמרו" כלומר כמו שבמצוות הנ"ל הסתירה מגלה לנו אמת פנימית עמוקה יותר גם כאן.
הסתירה ביניהם מגלה שהאלוקים הוא שברא את העולם אך לא בגלל שהיה מוכרח כך מחמת טבעו או כל סיבה אחרת אלא משום שכך רצונו ולכן ברצונו מתנהל העולם כסדרו וברצונו העולם פועל שלא כטבעו.
[המלבי"ם מוסיף שמכך שהשמירה שמראה על בריאת העולם נמצאת דווקא בדברות השניות והזכור שמראה על המנוחה מעבדות נמצאת בראשונות היא זו שמכריחה אותנו להבין שבדבור אחד נאמרו]
שקף מספר 14
***
