דף הנחיות

– תפילה –

למה מתפללים?

התפילה מהווה חלק מרכזי בחייו של היהודי. לא פחות משלש פעמים ביום הוא מתפנה מעסקיו וצרכיו ופונה אל האלוקים בתפילה. בשבתות ומועדי ישראל מוסיף הוא תפילה נוספת. והיום הקדוש בשנה – יום הכיפורים, נחתם בתפילה נוספת "תפילת הנעילה". 

בסדרה זו ננסה לגעת בכמה היבטים של התפילה, מה משמעותה ומה מטרתה, סוגי התפילה והצורות שלה.

מה במערך:

הגדרת התפילה: הרמב"ם והמבי"ט הגדירו את הצורה הבסיסית של התפילה, בקשת האדם דברים שחסרים לו מהקב"ה.

עצם עמידתנו לתפילה בנויה לכאורה על כמה הנחות יסוד [אלא אם כן נאמר שהתפילה היא חוק בלי שום טעם] חלק מההנחות הן א, שבכח התפילה לשנות את מצבנו. ב, שהקב"ה רוצה לעזור לי אחרת מה יועיל שאבקש ממנו. ג, הקב"ה צריך שאיידע אותו במה שחסר לי. ד. אם אני מבקש משהו כנראה שאני יודע שהדבר שאותו אני מבקש טוב לי.

אם תפול אחת מהנחות אלו אין שום טעם בתפילה, האמנם? והאם אנו מסכימים לכל הנחות אלו.

ההנחה הראשונה: ספר העיקרים מביא שהרבה טענו שאין טעם להתפלל כי לא ייתכן שמעשים שלנו ישנו את רצון הבורא.

המהר"ל שואל אם אכן הקב"ה רוצה בטובתנו אז למה לא עשה מראש את הדבר הטוב. ובכלל למה צריך ליידע אותו בכך הרי הוא יודע הכל.

נפש החיים הוסיף לשאול, הרי הדברים שעל פניו נראים לנו כדברים רעים, הם עונשים בשבילנו לכפר על חטאותינו. אם כן טוב לנו לסבול ייסורים אלו ולמה אנחנו מבקשים להפטר מהם.

בגמרא נראה במקום אחד שהתפילה היא תוצאה של צורך, אך במקום אחר נראה שהקב"ה יוצר את הצורך כדי שיתפללו אליו. [הקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים].

רש"י מבאר את דברי המדרש [כך מסביר המהר"ל את דברי רש"י] שאין ראוי שירד שפע מהשמיים רק למי שמודע לכך שחסר לו, וידע להכיר טובה כשיתמלא חסרונו, וזו תפקידה של התפילה, האדם עומד בתפילה ואומר שחסר לו ומודה על מה שמקבל.

העיקרים מסביר שהתפילה מיועדת לשנות את מצבו הרוחני של האדם, ומכיוון שכל מה שנגזר על האדם הוא לפי מצבו הרוחני בשעת הגזירה, ברגע שמצבו משתנה גם משתנה הגזירה.

הרמח"ל מסביר את תפקיד התפילה בשני דרכים. דרך א, כך טבע הקב"ה את סדרו של העולם שכדי לקבל שפע צריך לבקש אותו. דרך ב. התפקיד של התפילה לגרום שאף שעל האדם לעסוק בענייני החומר עדיין יישאר מחובר לעולם הרוחני.

שקף מספר 1

מה מטרתה של התפילה

במערך זה בחרנו להתמקד בתפילה הנובעת מצורך של האדם, במערכים הבאים נדון בעזה"י גם בהיבטים אחרים של התפילה.

תהלים פרק קב 

תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְקֹוָק יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ: 

המבי"ט בפרק  הראשון של שער התפילה בספרו "בית תפילה" הוא מגדיר את התפילה: בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו. בהמשך הפרק הוא מבאר כל מילה בהגדרה זו. הבאנו את תמצית דבריו, מומלץ לעיין בספר עצמו.

עיון בדבריו ובפרט בהגדרתו "דבר צורך" מגלה גישה שיש החולקים עליה.

בית אלוקים למבי"ט שער התפילה פרק א

ראוי לתת גדר לענין התפלה, שתלויים בה כמה דברים גדולים, כמו שנבאר בעז"ה. ומצאנו גדרה נכון ושלם, והוא בקשת האדם מהאל דבר צורך שאינו ברשותו. 

והרצון במלת בקשת, הוא להורות שאין ראוי שישאל האדם צרכיו מהאל ית' דרך חיוב והכרח, כמי ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב…

והרצון במלת האדם, הוא להורות שלא תאות התפלה אלא לאדם, שהוא מעותד לפגעים ומקרים בזה העולם, לא למלאכים שהם למעלה מהגלגלים, ולא ישיגם חסרון ומקרה ופגע, והם מקדישים ומעריצים את קונם כפי הדרגתם והשגתם ולא לבעלי חיים שבזה העולם השפל שאין בהם דעת לשאול צרכיהם, והוא יתברך שבראם הוא מספיק צרכיהם ומכין מזונותיהם..

ואפשר עוד לומר, כי עיקר התפלה היא לאדם שהם ישראל…

ומלת מהאל, היא להורות שאין רשות לשאול ולבקש כי אם מהאל ית', ולא משרי מעלה, שאין אנו כפופים תחתם ולא גם מהמלאכים, כי אם מהאל יתברך לבדו שהוא אלהינו… 

ומלות דבר צורך, יורו שאינו ראוי לאדם להתפלל לאל על דבר שאינו הכרחי, כי הוא מטריח את קונו כביכול ללא צורך, כי קבלת התפלה הוא דבר נסיי חוץ מהטבע….

ומלות שאינו ברשותו, יורו גם כן על שאין ראוי לאדם להתפלל לאל אפילו על דבר הכרחי אם יש יכולת בידו וברשותו להשלים הדבר ההוא, כי אפילו שאין לו פת בסלו אלא כדי סעודה אחת ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מקטני אמנה, כל שכן [=קל וחומר] להתפלל לאל שיתן לו מזונות בהיות לאל ידו לאכול ממה שיש בידו, או יכול להשתכר אל צרור נקוב…

[הערה: בדברי הרמב"ם נראה שגם חלק השבח הוא חלק מעיקר התפילה אמנם בדברי המבי"ט בהמשך דבריו שם מבואר שהעיקר היא הבקשה והשבח לפני ואחרי הבקשה הוא רק כהקדמה וסיום לתפילה אך לא עצם התפילה.]

רמב"ם הלכות תפילה פרק א

מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה… חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.

שקף מספר 2

הנחות היסוד – רגע חושבים.

בהבנה ראשונית, התפילה בנויה על כמה הנחות יסוד, בואו נבחן אותן:

א. התפילה יכולה לשנות את המצב.

ב. הוא רוצה לעזור לי.

ג. אני צריך ליידע אותו במה שחסר לי.

ד. אני בטוח שאני יודע מה טוב לי, ומה שעכשיו קורה, לא טוב לי.

לכאורה, אם אחת מהנחות אלו לא נכונה, אין טעם להתפלל, האמנם???

אפשר לטעון שהתפילות הן גזרת הכתוב בלא טעם, אך ההבנה הפשוטה שהתפילות אמורות לעזור לנו. הבנה זו מצריכה כמה הנחות יסוד מטרתנו במערך זה לבחון הנחות יסוד אלו כדי להבין את מהותה של התפילה.

כמובן יש הרחוקים מתפיסת העולם היהודית שיטענו שהתפילה היא רק צורך פסיכולוגי, אך כמובן עצם זה שהתפילה היא חיוב ואיננה המלצה, שוללת מכל וכל גישות מוטעות אלו.

את הנחות היסוד שעליהם אנו דנים נפרט בהמשך המערך.

שקף מספר 3

האם יש משמעות למעשים שלנו

העיקרים מביא שהיו כאלו שפקפקו איך שייך שמעשי בני אדם ישפיעו על גזירת האלוקים, הרי כל מה שקורה בעולם הוא רצונו של הבורא יתברך, ורצונו הוא לכאורה חלק ממציאותו, ואיך שייך לומר שמעשה שלנו ישנה את מציאות הבורא.

נמצא תפיסתם מערערת על ההנחה הראשונה, האומרת שבכח התפילה לשנות משהו בהנהגת העולם.

ספר העיקרים מאמר ד פרק יח

מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון, ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כשרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן יאמרו שלא תועיל התפלה להשיג טוב מה או להנצל מרע שנגזר עליו.

שקף מספר 4

מה הקב"ה רוצה ולמה צריך ליידע אותו בצרות שלנו

המהר"ל שואל על שתי ההנחות הנוספות: אם אנו מניחים שאדם ראוי לטוב, וודאי שהקב"ה יתן לו טוב זה גם בלי שיבקש אותו, ואם אינו ראוי ולכן הקב"ה לא רוצה לתת לו את הטוב, למה על ידי התפילה הקב"ה ירצה לתת לו.

ובכלל למה צריך לבקש בדבור הרי הקב"ה יודע את מחשבות האדם [בעצם בשאלה זו כלולה שאלה נוספת, למה הרי אין צורך ליידע את הקב"ה אפילו לא במחשבה, הרי הוא יודע את מצבנו גם אם אנחנו לא מודעים לו].

נתיבות עולם נתיב העבודה פרק ב

ויש שואלין על התפלה, אם ראוי האדם שיתן השם יתברך אליו הדבר שהוא מתפלל למה לא יתן אליו בלא תפלה, ואם אין ראוי אליו אם כן אף אם יתפלל ויבקש וכי בשביל תפלתו יתן אליו. ועוד הקשו כי למה צריך להתפלל בדבור והרי השם יתברך יודע מחשבות בני אדם ודי היה במחשבה, וכיוצא בזה מדברי שבוש עד שקצת נזרקה בהם רוח חיצונים לסכלות דעתם.

שקף מספר 5

האם אנחנו יודעים מה טוב לנו

על ההנחה הרביעית שאנו יודעים מה שטוב לנו, מקשה "נפש החיים" כשאנו מבקשים מהקב"ה שיסיר מאתנו צרות או ייסורים שיש לנו. מובלעת בזה הנחה שאנו יודעים שלא טוב לנו ייסורים אלו ולכן אנו מבקשים שיוסרו מאתנו. אך לכאורה תפקידם של ייסורים אלו הם לכפר על עוונותינו. אם כן טובים לנו ייסורים אלו ולמה אנו מבקשים למנוע אותם מאיתנו.

נפש החיים שער ב פרק יא

כי באמת יפלא איך שייך לבקש להתחנן כלל לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו בענין רפואות הגוף. הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט ארס החולי יותר. האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים או שלא יחתוך האבר. הלא החולה עצמו שוכרו לכך. כן איך ישפוך שיח לפניו יתברך שמו להסיר מעליו היסורים. הלא המה רטיה וסמא דחיי [=ורפואת החיים] לכפר עונותיו. כמאמרם ז"ל (שבת נ"ה א') אין יסורין בלא עון. ואם לא אפוא. נפש החטאת במה תתכפר:

שקף מספר 6

מתפללים כי חסר או חסר כדי שיתפללו

ההבנה הפשוטה היא: שמכיוון שיש לנו חסרים מסוימים אנו מתפללים להקב"ה שימלא חסרוננו, וכן נראה מדברי המדרש שאומר שהגשמים לא ירדו עד שהאדם לא הכיר בצורך שבהם. כלומר כל זמן שלא היה אדם לא הורגש חסרונם של הגשמים.

בראשית פרק ב

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְקֹוָק אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה: 

הפסוק מסביר מדוע עדיין לא צמחו השיחים והעשבים כיוון שעדיין לא היה גשם, אך סוף הפסוק לכאורה איננו קשור לעניין זה.  המדרש מתמודד עם שאלה זו. המדרש תולה את אי ירידת הגשמים בכך שהאדם לא התפלל שירדו.

מדרש אגדה (בובר) פרק ב סימן ה

"וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ" קודם שיצאו על הארץ אילנות ועשבים, למה לפי שאילנות ועשבים אין באים כי אם מכח מטר, והקדוש ברוך הוא לא המטיר על הארץ, לפי שעדיין לא נברא האדם שיעבוד את האדמה ומתפלל על הגשמים שירדו וגם אד לא היה שיעלה מן הארץ וישקה את האדמה עד שנברא אדם:

וכך מביא רש"י את דברי המדרש

רש"י:

וּמַה טַּעַם לֹא הִמְטִיר, לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ, וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים:

אמנם הגמרא במסכת חולין לומדת מפסוק זה מסקנה אחרת, והיא שהסיבה שהקב"ה לא הוריד את הגשם היא: כי התאווה לתפילתן של צדיקים. וכך גם מנמקת הגמרא את התופעה שאברהם שרה יצחק ורבקה היו בתחילה עקרים.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא! [=בערב שבת] מְלַמֵּד שֶׁיָּצְאוּ דְּשָׁאִים וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח קַרְקַע, עַד שֶׁבָּא אָדָם הָרִאשׁוֹן וּבִקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְצָמְחוּ; לְלַמֶּדְךָשֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא  מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים.

יבמות דף סד

מִפְּנֵי מָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ עֲקוּרִים? מִפְּנֵי שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים.

שקף מספר 7 – רגע חושבים

שקף מספר 8

התפילה מבררת לאדם

א. שחסר לו משהו ב. מי ממלא חסרון זה.

המהר"ל מסביר את דברי המדרש שהובאו לעיל בהסבר למה לא ירדו הגשמים עד שהתפלל האדם עליהם.

וביאורו הוא, שאסור לעשות טובה לאדם אם אין הוא מכיר בכך שהוא מקבל טובה, והתפילה גורמת לו להכיר בכך שהוא חסר ושהוא מקבל מאחר. יוצא שלדבריו כל עניין התפילה הוא להשלים אותנו, כי נתינה שאין בעקבותיה הכרת הטוב משחיתה את נפש המקבל.

[יש מקום לדון האם הסבר זה מתאים דווקא לתפיסה, שהתפילה נועדה למלא חוסר או אולי גם לתפיסה שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים, מכיוון שעל ידי התפילה הצדיקים מגיעים לשלמות גדולה יותר].

רש"י – בראשית פרק ב 

כִּי לֹא הִמְטִיר – וּמַה טַּעַם לֹא הִמְטִיר, לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לְעוֹלָם הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ, וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים: 

גור אריה [המהר"ל מפראג] – בראשית פרק ב 

וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם. כְּלוֹמַר, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת טוֹבָה לְאִישׁ שֶׁאֵין מַכִּיר בַּטּוֹבָה, וּלְפִיכָךְ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הָיָה הָאָדָם – לֹא הִמְטִיר.

שקף מספר 9

התפילה משנה את דרגתו הרוחנית של המתפלל

וממילא משתנה מצבו הגשמי.

ספר העיקרים דן בהנחה הראשונה שדנו בה, איך ייתכן שהאדם ישנה את רצון האלוקים, והעיקרים מסביר: שרצון האלוקים לא היה שלאדם פלוני יקרה מקרה אלמוני, אלא שאדם פלוני כשהוא בדרגה רוחנית מסוימת יקרה מקרה אלמוני, אך אם תשתנה דרגת אותו אדם ממילא תשתנה הגזירה שעליו. וזה תפקיד  התפילה לקשר את האדם לאלוקיו וממילא להעלות את דרגתו. ומשום כך תשתנה הגזירה שעליו לטובה. 

ספר העיקרים מאמר ד פרק יח

וזה הדעת אינו נכון, שהשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע טוב מעצמו, שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלונית והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא, אף אם ימטיר השם מטרות עזו על פני תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו אחר שלא חרש וזרע, והוא מונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו.

ולפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע.

וזה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שיהרגו או שינתן לכל אחד ככר זהב, ועמד אחד מהם ונימול, שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא ותבטל מעליו לרע או לטוב כפי ההכנה שנתחדשה באיש ההוא. ולזה היה ההשתדלות בעשית הטוב וכשרון המעשה טוב והכרחי בכל דבר, שהוא הכנה לקבול השפע האלהי או לבטל מעליו הגזרה.

וזה מסכים למאמר ז"ל רבא איקלע למימלא [=רבא נקלע למקום בשם מימלא] חזנהו שחורי ראש [=ראה שכולם שם צעירים], אמר מאי האי [=שאל אותם למה כולם צעירים], אמרו ליה מדבית עלי קאתינא [=ענו לו שהם ממשפחת עלי], דכתיב ביה [=שכתוב עליהם] וכל מרבית ביתך ימותו אנשים, אמר להו זילו איעסקו בתורה [אמר להם לך עסקו בתורה] דכתיב [=שכתוב] כי היא חייך ואורך ימיך, שיראה מדבריהם שהגזרות האלהיות הן הנה בהיות המקבל בהכנה ומדרגה ידועה, ואם תשתנה המדרגה ההיא תשתנה הגזרה ההיא, ובעבור זה הוא שאמרו ששנוי השם יועיל לבטל הגזרה וכן שנוי המעשה.

שקף מספר 10 – סדרו של עולם

הרמח"ל מסביר בהסבר הראשון, שהצורך בתפילה הוא מכח סדר שקבעה החכמה העליונה כי כך ראוי ונכון, ואין לתת דבר לפני שהאדם מתעורר להתקרב לאלוקיו. וכך בכל יום יתקרב האדם לאלוקיו מכח הצורך שלו בשפע האלוקי.

דרך ה' חלק ד פרק ה אות א

ענין התפילה הוא, כי הנה מן הסדרים שסידרה החכמה העליונה הוא, שלהיות הנבראים מקבלים שפע ממנו, יתברך, צריך שיתעוררו הם אליו, ויתקרבו לו, ויבקשו פניו, וכפי התעוררותם לו כן יימשך אליהם שפע, ואם לא יתעוררו – לא יימשך להם. והנה האדון, ברוך הוא, חפץ ורוצה, שתרבה טובת ברואיו בכל זמניהם, והכין להם עבודה זו דבר יום ביומו, שעל ידה יימשך להם שפע ההצלחה והברכה, כפי מה שהם צריכים לפי מצבם זה בזה העולם.

שקף מספר 11 – לקדש את החול

הסבר נוסף שכותב הרמח"ל: תפקידו של האדם בעולם הוא לחיות את חיי העולם הזה חיי החומר, ודרכם לעבוד את בוראו. אך יש סכנה בדבר, שמא יתחבר האדם לחיי החומר יותר מן הראוי. ובכך שהאדם מתפלל כל יום ומבין שכל עמלו וכל השתדלותו אינם עוזרים בלי רצון הבורא יישמר הוא מלהמשך אחר החומר.

דרך ה' חלק ד פרק ה אות ב

ב. ואמנם עומק יותר יש בענין. והוא, כי הנה האדון, ברוך הוא, נתן לאדם דעה להיות מנהיג עצמו בעולמו בשכל ובתבונה והעמיס המשא עליו להיות מפקח על צרכיו כולם. והענין הזה מיוסד על שני שרשים: האחד – ליקרו של האדם וחשיבותו, שניתנו לו השכל והדעה הזאת להיות מנהל את עצמו כראוי; והשני – להיות לו עסק בעולם וליקשר בעניניו, וזה ממה שמקיימו במצבו האנושי שזכרנו למעלה, שהוא דרך חול ולא קודש, והוא מה שמצטרך לו בזמנו זה, כפי סדרי ההנהגה. והנה זה באמת מצד אחד ירידה לו ולענינו, אבל היא ירידה מצטרכת לו, וגורמת לו עליה אחרי כן, כמבואר בחלק ראשון. ואולם כמו שירידה זו מצטרכת לו לפי ענינו בעולם הזה, הנה מצד אחר צריך שלא תרבה יותר ממה שראוי, כי הנה כפי מה שירבה להסתבך בעניני העולם, כך מתרחק מן האור העליון ומתחשך יותר. והנה הכין הבורא, יתברך שמו, תיקון לזה, והוא מה שיקדים האדם ויתקרב ויעמוד לפניו, יתברך, וממנו ישאל כל צרכיו, ועליו ישליך יהבו, ותהיה זו ראשית כללית ועיקרית לכל השתדלותו, עד שכאשר יימשך אחר כך בשאר דרכי ההשתדלות, שהם דרכי ההשתדלות האנושית, לא יקרה שיסתבך וישתקע בגופניות וחומריות, כיון שכבר הקדים ותלה הכל בו, יתברך, ולא תהיה ירידתו ירידה רבה, אלא תיסמך על יד התיקון הזה שקדם לה.

***