מה במערך?

במסגרת סדרת 'נעשה ונשמע' נעסוק בטעמים והסברים למספר מצוות מרכזיות כאשר ננסה ללקוט יחד תובנות ומחשבות שילוו אותנו בחיי היומיום.

בשיעור היום נעסוק במצוות השבת, נאתגר את עצמנו בשאלות ונלמד על הרלוונטיות של השבת גם כיום, 3334 שנים אחרי שנתנה התורה בהר סיני.

לימוד מהנה ומועיל!

שקף מספר 2

מוכנים למשחק אסוציאציות?

מה אומרת לך המילה 'שבת'?

שקף מספר 3

שש מאות ושלוש עשרה מצוות נתנו לבני ישראל. רק על אחת מהן הקדים הקב"ה באמירה מיוחדת כזו:

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ לִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל – לֵךְ וְהוֹדִיעֵם (שבת, י, ב)

מדוע לדעתכם שבת קובעת מקום לעצמה כ'מתנה'? מה מיוחד בה, בשבת?

נניח שאדם רוצה לתת מתנה לחברו, אבל לא דחוף לו שחברו יעריך אותו וידע על כך. בשקף זה אנו לומדים כי זה לא טוב. מדוע חכמים לומדים כי ישנה חשיבות מיוחדת להודיע למקבל כי הוא קיבל מתנה? למה לא טוב לתת בלי שהמקבל יודע?

'הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בני האדם מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מכל מקום במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בני האדם, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בני האדם. אמנם כך היא המדה שכל זמן שהאדם אינו מוכשר כראוי, הוא עלול רק להכיר יחושו הרוחני לדברים קטנים, ולדברים גדולים שראוי שיהיה יחושו אליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס [] בלבבו הקצר והמוגבל. על כן כח הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, וכח הכרת טובה לאל היחיד החנון והטוב, שראוי שיהיה ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כי אם לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובותיו של הטוב והמטיב ברוך הוא, דבר זה מפני קטנותו של האדם וגדולתם של הטובות והמטיב ברוך הוא אי אפשר שיכנס בלב עם כל רישומו. אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכל כך תהיה פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר גם כן את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות. וכשיעמוד האדם על ראש פסגת ההכרה איך שתיקון המציאות בכללה, בגשמותה ורוחניותה, הוא הדבר היותר ראוי להיות כיתד לתלות עליו רגשי הכרת טובתנו, ירדוף כל המין האנושי לתקן את הכלל כולו בכל מעיניו. והפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי להביע בהן רחשי תודתנו בהכרת טובת אל עליון עלינו, תגדל עליהן התשוקה בדעה והשכל באין ערוך לתוקפה, אז יקבצו גוים יחד וממלכות לעבוד את ד' בצמאון אדיר ונפש שוקקה. על כן כל מה שיבא לידינו להשריש בלב בני האדם ולתן מקום לכח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך להיסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב.

על כן הנותן מתנה לחבירו, שכפי הנימוס האנושי בהודע למקבל ימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, למדונו חכמינו זכרונם לברכה שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו ולתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כחו. ופירשה התורה בכונת קדושת השבת שהיא להשריש כח ידיעת היחש של הכרת הטובה היותר עליונה, שראוי באמת שתהיה נובעת מצד הטובות הרוחניות, שעמהן ראויים להיות החיים מוכרים לטובה רבה ונשגבה. אבל החיים מבלעדי צד הקדושה שבהם, יחשבו רק למשא, אם שיבור לו האדם תענוגים מדומים כדי להעביר השממון שבחיים, אינם כי אם להצילו מרעת שחיתות החיים, אבל לא יוכלו להחשב לטובה מוחלטת. אמנם החיים עם קדושתם, החיים שהאדם יתרומם עמהם לתענוגים שהם מכובדים, גם נצחיים, למעשים שהם עומדים לעד וראויים להיות נחשקים מצד השכל והיושר הטהור, הם באמת טובה עליונה ואדירה, ולהכיר כח טובה זו בהוצאת ההכרה אל הפועל, יהיה האדם נזקק בשמחת לב לדרך עז במעשה הקדושה והצדק. על כן באה השבת שהיא זכר למעשה בראשית, העד שד' פעל את כל המעשים, מוכתר בכתר קדושה רבה, להורות שאמנם כח הכרת הטובה האלהית יצא אל הפועל רק עם הכרת טובת הקדושה שבחיים, והדעת שהיא מתנת ד', לדעת כי אני ד' מקדשכם, יצרתי אתכם בתכונה (וחנן) אתכם באמצעים מביאי הקדושה, שעל ידם תביאו את החיים לתעודה כזאת שיהיו באמת הטובה היותר עליונה, עד שעל ידם ימשך האדם להביע הכרת טובתו בכל הדרכים היותר רחבים מרב טוב ושמחה נשגבה. ולמדנו מזה שהידיעה המכשרת את האדם להכרת טובה היא יסוד התורה ואות בין ד' ובין עמו. על כן חובה עלינו להדריך את החיים בכללם לחנכם ביסוד כח הכרת טובה, אם שיהיו בדברים חלקיים וטובות קלות ערך, יצא הכה אל הפועל. ולכשתשתלם הידיעה האנושית ויתגדלו כחות הטוב והיושר יביא כח הכרת טובה את פעולתו הטובה, עד שכל לב יאמר "נדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו"‏ (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, עין איה)

שקף מספר 4

את השאלה שהצבנו בשקף הקודם שואל האדמו"ר ה'שפת אמת':

כַּמָּה מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְתוֹרָה וְכָל הַמִּצְוֹת.

לכן יש להבין מדוע מכל המצוות השונות ניתן דגש מיוחד על שבת כ'מתנה טובה' שיש להודיע עליה לבני ישראל)

אָכֵן בֶּאֱמֶת הַשַּׁבָּת הוּא כּוֹלֵל הַכֹּל. וְהוּא הַשֹּׁרֶשׁ שֶׁל כָּל הַמַּתָּנוֹת טוֹבוֹת. וְהַשֹּׁרֶשׁ נִקְרָא בֵּית גְּנָזָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שפת אמת, כי תשא, תר"מ).

השבת כוללת את הכל. יש יסוד מיוחד שיום השבת שמהווה שורש ובסיס להכל, מהו היסוד ומדוע הוא נחשב יסודי כל כך?

שקף מספר 5

על מנת להבין את מהותה של השבת עלינו לשוב ולאתגר את עצמנו במהותה של השבת והגדרה של איסוריה.

אנו רגילים לחשוב כי בשבת אנו מחוייבים לנוח ולכן נאסרו מלאכות של מאמץ. אבל אם נתבונן נגלה שזה לא כך. מותר לאדם לרוץ במעלה הרחוב במשך כל השבת למרות המאמץ הרב שזה דורש ממנו, אבל כשהוא חוזר מהריצה אסור לו ללחוץ על הכפתור של המיניבר שיקרר לו מים לשתיה.

מהי בעצם 'מלאכה'?

שקף מספר 6-7

איסור המלאכה נלמד על פי המלאכות שהיו נצרכות למלאכת המשכן.

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת…

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר… קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'… וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'

(ספר שמות, פרק ל"ה, פסוקים א'–ה', פסוק י')

אֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל מְלָאכָה שֶׁכַּיּוֹצֵא בָּהּ הָיְתָה בַּמִּשְׁכָּן*

(שבת, מט, ב)

פָּרָשַׁת שַׁבָּת נִסְמְכָה לְפָרָשַׁת מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לִלְמֹד הֵימֶנָּה (רש"י)

על פניו נדמה כי אין קשר בין הציווי להקים משכן לבין שבת קודש. מדוע מלאכות המשכן מהוות השורש והדוגמה לאיסורי המלאכה בשבת?

שקף מספר 8

בשקף זה אנו מכירים את שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת. האם תוכלו לזהות מכנה משותף המגדיר את כל אלה כמלאכות?

שקף מספר 9

אֱמֹר מֵעַתָּה, שֶׁהַמְּלָאכוֹת הַדְּרוּשׁוֹת לְשֵׁם בִּצּוּעַ הַבְּנִיָּה הַזֹּאת (בנית המשכן) מֵהַוּוֹת אֶת מֻשַּׂג הַמְּלָאכָה הָאֲסוּרָה בְּשַׁבָּת.

בְּנִיַּת הַמִּשְׁכָּן הִיא הָאֶתְגָּר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר לְכֹשֶׁר עֲשִׂיָּתוֹ שֶׁל הָאָדָם בִּתְחוּם תְּבוּנַת הַכַּפַּיִם. אִם לֹא מִבְּחִינַת הָאֻמָּנוּת הֲרֵי בְּוַדַּאי מִבְּחִינַת הֶחָזוֹן וְהַתַּכְלִית הַגְּלוּמָה בַּמִּשְׁכָּן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

שִׁלְטוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם עַל הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הַבָּא לִידֵי בִּטּוּי בַּהֲפָקָתָם בְּיִצּוּרָם וּבְעִבּוּדָם הַיַצְּרָנִי שֶׁל הֶחוֹמָרִים מַגִּיעַ בַּמִּקְדָּשׁ אֶל יִעוּדוֹ הַנַּעֲלֶה בְּיוֹתֵר. הָאָדָם מְשַׁעְבֵּד לְעַצְמוֹ אֶת הָעוֹלָם כְּדֵי לְשַׁעְבֵּד אֶת עַצְמוֹ וְאֶת עוֹלָמוֹ לְבוֹרֵא-עוֹלָם, וּכְדֵי לַהֲפֹךְ אֶת עוֹלָמוֹ לְמָקוֹם שִׁבְתָּהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם, לַמִּקְדָּשׁ שֶׁבּוֹ יִשְׁכֹּן כְּבוֹד ה' עֲלֵי אֲדָמוֹת. בְּנִיַּת הַמִּקְדָּשׁ הֲרֵיהִי קִדּוּשׁ פּוֹעֲלוֹ שֶׁל הָאָדָם, וְהַכָּתוּב מְצַיֵּן אוֹתָהּ כְּאִחוּד כָּל הַמְּלָאכוֹת הַיַּצְרָנִיּוֹת הַשּׁוֹנוֹת שֶׁל הָאָדָם, וְהֵן מֵהַוּוֹת עַל יְדֵי הַשְּׁבִיתָה מִמְּלָאכָה אֶת סְעִיפֵי הַמַּסֶּכֶת שֶׁל קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁעָלֶיהָ אָנוּ מְצֻוִּים בְּשַׁבָּת. כָּל עֲשִׂיָּה יַצְרָנִית שֶׁמְּלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִזְקְקָה לָהּ הוֹפֶכֶת בְּכָךְ לְאַב מְלָאכָה*. (הרב שמשון רפאל הירש, פרשת ויקהל)

הביטוי הגבוה ביותר ליצירה של האדם הוא היכולת שלו להפוך חול לקודש. לקחת חתיכת צמר ולהפוך אותה לקודש-קודשים.

בשבת אנו שובתים ממלאכות יצרניות כאשר הביטוי הגבוה ליצירה האנושית היה מלאכת המשכן, יצירה שהפכה חול לקודש.

שקף מספר 10

אִסּוּרֵי הַשַּׁבָּת אֵינָם נִקְבָּעִים עַל פִּי הַמַּאֲמָץ הַגָּלוּם בָּהֶם אוֹ הַקֹּשִׁי הַמְּבַטֵּל אֶת מְנוּחַת הַשַּׁבָּת, כִּי אִם עַל בְּסִיס הַיְּצִירָה וְהַחִדּוּשׁ שֶׁנּוֹבֵעַ כְּתוֹצָאָה מֵהַמְּלָאכָה. כֹּחַ הָעֲשִׂיָּה וִיכוֹלוֹת-הַשִּׁנּוּי נֶאֶסְרוּ בְּשַׁבָּת. מִתּוֹךְ שִׁעְבּוּד וְהִתְבַּטְּלוּת לְמִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (נקודה למחשבה, מה אסור בשבת?)

שקף מספר 11

שלושים ושמונה מתוך שלושים ותשע המלאכות עונות על ההגדרה של יצירה. זה מתאים עד שאנו מגיעים למלאכה האחרונה, מלֶאכֶת הַמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת. היא אחת מל"ט המלאכות האסורות בשבת. משמעותה – הוצאת חפץ או משא מרשות היחיד לרשות הרבים או להפך, או העברתו ד' אמות (כ- 180 ס"מ) בתוך רשות הרבים. הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים היא אב מלאכה. העברת ד' אמות ברשות הרבים והכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד הם תולדה, וכן זריקה או הושטה של חפץ.

מלאכה זו היא המלאכה היחידה מבין ל"ט המלאכות שאין בה פעולה יוצרת ממשית, אלא רק העברה של חפץ ממקום למקום. מדוע היא אסורה? איזו יצירה יש בה?

כפי שנראה בשקף, קיימת התייחסות שונה למלאכה זו גם בספרי הנביאים וכך גם בגמרא ובכתבי הראשונים. אין ספק כי מלאכה זו קובעת מקום לעצמה, אך מדוע נקראת היא 'מלאכה'?

שקף מספר 12

עד כה דיברנו על מלאכות, יצירה בטבע. היכולת לקחת דבר אחד ולהפוך אותו למשהו אחר.

אִם נְבַקֵּשׁ אֶת הַמֻּשָּׂג הַכּוֹלֵל אֶת כָּל שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת, הֲרֵי כֻּלָּן מְצַיְּנוֹת אֶת הַמַּעֲמָד הַשַּׁלִּיט שֶׁל הָאָדָם כְּלַפֵּי הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי. וְאִלּוּ עִנְיָן הַהוֹצָאָה הוּא אַךְ וְרַק בִּתְחוּם הַחֶבְרָתִי. 

דּוֹמֶה שֶׁאֵין לְתָאֵר אֶת מְלֹא חַיֵּי הַמְּדִינָה תֵּאוּר שָׁלֵם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר זֶה: יַחַס הַיָּחִיד לִכְלַל הַחֶבְרָה, יַחַס כְּלָל הַחֶבְרָה אֶל הַיָּחִיד – כְּלוֹמַר תְּרוּמַת הַיָּחִיד לְטוֹבַת הַכְּלָל וּתְרוּמַת הַכְּלָל לְטוֹבַת הַיָּחִיד – וּלְבַסּוֹף קִדּוּם עִנְיָנֵי הַחֶבְרָה בִּתְחוּם הַחֶבְרָה.

הֲרֵי אֵלֶּה יְחָסִים הַבָּאִים לִידֵי בִּטּוּי בִּטּוּי קוֹלֵעַ בְּהוֹצָאָה וּבְהַכְנָסָה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וּמֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְהַעֲבָרָה ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. לְפִיכָךְ, אִם אִסּוּר שְׁאָר מְלָאכוֹת מְשַׁעְבֵּד אֶת הָאָדָם לַה' בְּמַעֲמָדוֹ בָּעוֹלָם הַגַּשְׁמִי הֲרֵי נִרְאֶה שֶׁאִסּוּר הוֹצָאָה מְבַטֵּא אֶת שִׁעְבּוּדוֹ שֶׁל הָאָדָם לַה' בְּמַעֲמָדוֹ בָּעוֹלָם הַחֶבְרָתִי. הָרִאשׁוֹן הוּא הִשְׁתַּעְבְּדוּת לַה' בַּטֶּבַע וְהַשֵּׁנִי הוּא הִשְׁתַּעְבְּדוּת בַּהִיסְטוֹרְיָה; (הרב הירש, המשך).

מלאכת הוצאה מרשות לרשות מלמדת על הכח ליצור חברה. להפוך יחידים לעם. אם עד עכשיו דיברנו על הכח להפוך בול עץ לחפץ, נתח של פרה לסטייק עסיסי, עכשיו אנו דנים על היצירה העמוקה ביותר, יצירת חברה. יצירה של עם.

שקף מספר 13

בקידוש השבת אנו מזכירים שני דברים מרכזיים: זכרון למעשה בראשית וזכרון ליציאת מצרים. לאור הנלמד אנו מבינים את החשיבות של שני הדברים. זכרון למעשה בראשית מלמד אותנו על בְּרִיאַת הָעוֹלָם שהִיא הָעֻבְדָּה הַמְּעִידָה עַל רִבּוֹנוּת הַבּוֹרֵא בְּטֶבַע וְדָבָר זֶה בָּא לִידֵי בִּטּוּי בְּכָל שְׁאָר הַמְּלָאכוֹת. אנו עוצרים מהיצירה הטבעית וזוכרים כי הכל הגיע ושייך למי שאמר והיה העולם. הזכרון ליציאת מצרים הוא זיכרון חברתי. יְצִיאַת מִצְרַיִם הִיא עֻבְדָּה הַמְּעִידָה עַל רִבּוֹנוּת הַבּוֹרֵא בְּחַיֵּי הַמְּדִינוֹת, וְדָבָר זֶה בָּא לִידֵי בִּטּוּי בְּאִסּוּר הוֹצָאָה.

בשבת אנו עוצרים הן מהיצירה הטבעי והן מהיצירה החברתית וזוכרים כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד.

שקף מספר 14

לסיכום…

השבת היא מתנה הנחשבת שורש לכל המתנות הטובות

בשבת אנו עוצרים ממלאכות של יצירה, הן מיצירות גשמיות והן מיצירות חברתיות.

פעם בשבוע אנו עוצרים וזוכרים כי הכח שלנו מגיע מאלוקים, סיבת הסיבות.

השבת היא 'אות' ועדות, בה טמון סוד החיבור בין בני ישראל לאלוקים.

שקף מספר 15

רגע לפני סוף השיעור נדון יחד על שני סיפורים מעוררי השראה.

כיצד אדם יכול לקבל החלטות דומות לאלה שקבלו גיבורי הסיפורים?

מה זה מלמד אותנו על בני אדם, על כוחות פנימיים, על עקרונות ועוד?

שקף מספר 16

את השיעור היום נחתום בסיפור של רבי שלמה קרליבך על שבת קודש. אין כמו לשמוע את המקור של רבי שלמה, לטובת אלה שלא מסתדר להם להאזין מצורף כאן התמלול של הסיפור המיוחד והנוגע ללב:

לפני כמאתיים שנה, בעיירה אושווינצים – שהוא השם הפולני של העיירה אושוויץ, שאי אפשר לשכוח אותה, אבל אז היה שמה אושווינצים – היה שם הרבי הקדוש רבי בעריש מאושווינצים. והוא היה מספר:

כשהייתי בן שבע עשרה, התגעגעתי שיהיה לי רבי, אחד שיהא ממש נוקב ויורד לעמקי הנשמה שלי. אחד שיכול לייעץ לי כיצד להתקרב לקדוש ברוך הוא.

הסתובבתי בין כל הצדיקים, אבל עדיין לא מצאתי את שלי. עד שפתאום שמעתי על רבי שלמל'ה קאשאנובר. הוא היה ביחד עם ה'חוזה' מלובלין אצל הרבי רבי שמלק'ה מניקלשבורג, קדוש ונורא שמו. הוא יבוא לשבת קודש לעיירה אושווינצים, ולבי אמר לי שהוא יהיה הרבי שלי.

אבל עשיתי לעצמי סימן – באותם הימים כל יהודי באושווינצים היה שומר שבת, מי לא היה מניח תפילין…מי לא הלך ללמוד…אבל יהודי אחד, כמעט שלא ידע כלום, בקושי ידע איך להתפלל, הוא היה הסבל (ביידיש – הטרעגער), שמו ר' חצקל'ה.

ביום ראשון מבקשת ממנו אישה אחת, נאמר ששמה חנהל'ה, שקנתה בשוק עשרה ק"ג תפוחי אדמה וזה קצת כבד בשבילה, והיא מבקשת ממנו שיביא את זה לביתה. חצקל'ה הוא אדם גיבור, גיבור שבגיבורים, אבל הוא בתמימותו, ביראת ה' שלו, הוא שואל: חנהל'ה, תגידי לי, את חושבת שיישארו כמה תפוחי אדמה לכבוד שבת קודש? וחנהל'ה, אולי באמת ואולי רק כדי לפייס את חצקל'ה, אומרת לו: כן, כן, בטח, יש הרבה תפוחי אדמה לשבת קודש. וחצקל'ה, הוא לקח את התפוחי אדמה והעלה אותם עד השמים, והתחיל לשיר: לכבוד שבת, לכבוד שבת קודש.

כך הוא שר גם ביום שני וגם ביום שלישי. ביום רביעי כבר אינו שר…כמובן שזה לכבוד שבת קודש. אבל, געוואלד, ביום ששי זה היום של חצקל'ה. פניו צהלו מרוב שמחה, מרוב קדושת שבת. בשוק היה אפשר לשמוע את קולו, מעולם ועד עולם.

כל העיר חשבו שהוא קצת אידיוט, קצת לא נורמלי, קצת מפגר. אבל אני ידעתי – אמר רבי בעריש – בתוך תוך לבי, שאם יש יהודי אמיתי בעיירה אושווינצים זה ר' חצקל.

'לכבוד שבת' – כך קראו לו מתוך צחוק, אבל אני ידעתי שזה אמיתי.

ועשיתי לעצמי סימן – כשיבוא רבי שלמה קאשאנובר, אם הוא יאמר לו שלום כמו שהוא יאמר לכל אדם, אז הוא לא הרבי שלי, אין לו הרגשה, אין לו רוח הקודש. אבל אם הוא צדיק אמיתי, אז כשהוא יושיט את ידו הקדושה לידו של ר' חצקל 'לכבוד שבת', הוא ידבר איתו, הוא יקרב אותו. אם הוא יאמר לו חזק חזק ונתחזק – אז הוא הרבי שלי.

כמובן, התפילה של רבי שלמה קאשאנובר הייתה עד לב השמים. אחרי התפילה, כל הקהילה הקדושה של אושווינצים באו לרבי שלמה לברך אותו או להתברך ממנו. רק שני יהודים עדיין לא אמרו לו שבת שלום, אני – אני חיכיתי לחצקל 'לכבוד שבת' – וחצקל 'לכבוד שבת', נעבעך, כולם מבזים אותו והוא חשב מי יודע אם רבי שלמה יושיט לו את היד…

פתאום הרבי הקדוש הופך את פניו, ואומר לשנינו: רבותי, תגידו לי 'שבת שלום'.

אני עומד תיכף אחרי חצקל 'לכבוד שבת', שיהיה הוא הראשון. הוא ניגש לרבי שלמה קאשאנובר ונותן לו את ידו. רבי שלמה קאשאנובר, ברגע שהוא לקח את ידו של חצקל לתוך ידו, סגר את עיניו ופתאום ראו עליו שהוא ממש מרחף בשמים.

הוא אומר לו: יהודי נחמד, איך קוראים לך? והוא אומר: חצקל'ה.

– יש לך עוד שם…

אבל הוא מאוד התבייש בפני הרבי, ואמר: בצחוק קוראים לי חצקל'ה 'לכבוד שבת'…

עוד הוא מחזיק בידו של הרבי, ורבי שלמה קאשאנובר פתאום דמעות גדולות נושרות מעיניו, והוא אומר: חצקל'ה, אני מקנא בך, איזה שם קדוש יש לך. חצקל'ה 'לכבוד שבת'. מי אתה ר' חצקל'ה?

– רבי הקדוש, אני סבל, העבודה שלי בשוק. מעולם לא הכרתי את האבא והאמא שלי. גדלתי ברחוב. אני בקושי יודע איך להתפלל, בגלל ששום אדם לא היה לו זמן ללמד אותי. יש לי אישה וילדים.

רבי שלמה קאשאנובר עדיין מחזיק בידו, ואומר לו: חצקל 'לכבוד שבת', רק תגיד דבר אחד, על מה אתה חושב כשאתה שר 'לכבוד שבת'?

והוא, מאוד התבייש, אבל הרבי שאל אותו, וכך הוא אמר:

רבי הקדוש, כשאני שר 'לכבוד שבת', כך אני אומר בלבי: ריבונו של עולם, יודע אני שאתה בראת שמים וארץ, אני יודע את ההתחלה, אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, משה רבנו, אהרן הכהן, בית המקדש וכל משרתי עליון. אבל, ריבונו של עולם, אני לא יודע מה יהא בסופו של דבר…

מתי נחזור לירושלים, מתי תבנה את בית המקדש, מתי תחזיר את עם ישראל לארצנו הקדושה?

רבנו הקדוש מקאשאנובר מסתכל עליו ואומר לו: חצקל 'לכבוד שבת', לו עם ישראל היו יודעים שכל מה שקורה להם הכול לכבוד שבת, לכבוד שבת הגדול, לכבוד יום שכולו שבת, אז המשיח היה בא מהר…

יום אחרי שרבנו הקדוש עזב את אושווינצים, פתאום חצקל 'לכבוד שבת' – לא ראו אותו עוד. חיפשנו אותו ולא מצאנו אותו.

אני נעשיתי תלמיד של רבי שלמה קאשאנובר, ואחרי שהוא הלך לעולמו נעשיתי רבי במקומו, וכל השנים אני מחפש את חצקל 'לכבוד שבת', ולא ראיתי אותו. הבנתי, בטח הוא הלך עם הרבי בסתר. אחרי כמה שנים, שישבתי באושווינצים וזכיתי להיות רבן של ישראל, אני הולך בשוק באיזו עיירה רחוקה מאושווינצים, ואני פתאום שומע: 'לכבוד שבת', 'לכבוד שבת'…

הבנתי. אותי – הרבי לקח ועשה ממני עובד ה', קצת עובד ה', אבל חצקל 'לכבוד שבת' – הרבי לקח את נשמתו ועשה ממנו למ"ד – וא"וניק צדיק. צדיק נסתר. געוואלד.

מי יכול להיות אחד מל"ו הצדיקים, אם לא חצקל'ה 'לכבוד שבת'…

(יחד כולם קדושה, שלמה קרליבך, ירושלים, תשס"ג, עמודים 127 – 123).

שבת שלום ומבורך!

להערות והארות:
משה שמעון אופן
[email protected]
054-8496992