לאבד תלמיד שלך זה הסיוט של כל מורה.
והסיוט שלי התגשם באותה שבת ארורה ושחורה.
שלוש שנים צעדנו יחד עמית ואני, שלוש שנים מלאות באין סוף רגעים, חוויות, צחוק.
בחרתי בשלוש דוגמאות קטנות מהמון רגעים של יחד שמה אפשר להבין איזה נער מיוחד ויוצא דופן עמית היה .
עמית מאוד אהב טיולים ובמסלולי הטיולים כשצעדנו כל הכיתה יחד בסוג של טור עמית תמיד הלך אחרון ולאט.
הוא נהנה מהדרך, מהרוגע, הולך עם הרמקול, שר ונהנה מהמוזיקה שכל כך אהב כשמסביבו תמיד מעגל של חברים.
כשהסתובבתי אחורה לזרז את האחרונים הבנתי שהמוקד של הטיול הוא מאחורה ולא מקדימה..
עמית היה קסם, היתה לו כריזמה מטורפת שסחפה אחריו אחרים הוא תמיד היה במרכז העניינים.
בימים שלא הגיע (ולא היו הרבה כאלה) האווירה הייתה אחרת, לא שלמה.
עמית היה מנהיג מכל הבחינות, דומיננטי מאוד, אהוב מאוד ומלא שמחת חיים.
בפורים בכיתה י׳ ארגנו החלפת משלוחי מנות בכיתה,
במקרה הייתי עדה לשיח בין מספר תלמידים שהם משקיעים במשלוח מנות ומקבלים פחות ממה שהביאו.
ואז עמית אמר שמה שחשוב זו המצווה והנתינה!
הילדים לא שמו לב שאני שומעת ואני לא התערבתי בשיחה,
רק חשבתי לעצמי כמה בגרות יש בעמית ובמהלך השנים נוכחתי לדעת כמה עמית הוא ילד של נתינה.
תמיד דאג למי שסביבו כשהכל בחיוך ובנועם לא פלא שתמיד היה מוקף באנשים.
הקשר ביני ובין עמית היה מעולה, הכרתי כל מבט, כל חיוך, אני הבנתי ועמית לא היה צריך לדבר .
ביום שעמית התגייס הייתי בחו״ל, כתבתי לו בבוקר וואצאפ ואיחלתי לו גיוס נעים, שיקח הכל בחיוך ובקלות ושיהנה מהחוויה.
עמית מיד כתב לי חזרה: ״תודה רבה יעל, מעריך מאוד ואוהב מאוד❤️״ משפט אחד קצר אבל עוצמתי ומרגש כל כך.
משפט שממלא את הלב ומרחיב את החיוך,
משפט שמבחינתי הוא עולם ומלואו.
כמה בגרות, כמה רגישות, כמה הכרת תודה.
זאת ההודעה האחרונה שקיבלתי מעמית, לנצח דמותו תהיה צרובה עמוק בתוך ליבי.
